צהל: כלב חשוב מחייל 

חיילי צה"ל הפכו ליעד מרכזי של ארגוני זכויות האדם, אשר מרבים להציג את הלוחם הישראלי כ"פושע מלחמה", כמי שפוגע באזרחים תמימים ב"מתכוון", כמי שמונע כמתוך יצר נקמה נטול רסן. במשך השנים, נאבק משרד החוץ לשיפור תדמיתו של צבא ההגנה לישראל. במקביל, נאבקת המערכת המשפטית בכל כוחה, ומנסה להטמיע את הקושי המיוחד שבהתמודדות ביטחונית אל מול טרור מודרני, טרור המנצל באופן ציני אזרחים פלשתינים כ"מחסה", כמגן אנושי.

העוסקים בהסברה יודו, כי מעל לכל יוזמה ישראלית בתפוצות, מעל לכל תקציב ופרסום, ההסברה הטובה ביותר היא זו שנעשית בידי האויב, בידי הטרור הפלשתיני; כשארגוני הטרור עושים טעות - חובה עלינו לנצל זאת ולמנף את המסר הישראלי, לנצל את הבמה, להוכיח את טיעונינו כ"עובדה בשטח", טיעונים שעד כה היו אך כמסרים עלי-דף.

והנה, תודות לקבוצת מחבלים פלשתינים, השבוע - מלאכתנו נעשתה בידי אחרים. בחסות רכב אשר סומן באותיות TV, אותיות המשמשות לזיהוי עיתונאים, פרצו ארבעה מחבלים את גדר המערכת באזור כיסופים. המטרה ברורה: לחטוף חיילים. מנקודת מבטם של ה"מסבירנים" הישראלים, האירוע ברמה המבצעית כבר אינו מעניין. כל שחשוב הוא זה: הפלשתינים חוזרים ועושים שימוש ציני במנגנונים אזרחיים, בחסות עיתונאית, כדי לפגוע בחיילי צה"ל ואזרחי ישראל. ההשלכות ברורות: בעיני לוחמי צה"ל, עתה, גם העיתונאים חשודים; גם כתב הטלוויזיה, או הצלם הנלווה, עשויים עתה להיות מחבלים פוטנציאלים.

מאז פרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, נפגעו לא מעט אנשי עיתונות זרים מאש צה"ל. הירי, כמובן, מעולם לא היה מכוון, אבל בעיני התקשורת הבינלאומית - דבר לא שינה. צה"ל בעיניהם, במעשיו אלו, היה לתוקפן, לאלים, לכוחני ואגרסיבי. לנו, באופן טבעי, היה קשה להסביר לאזרח הזר את המשמעות המבצעית, את העובדה שמחבלים אוחזים בתגי עיתונות ככלי סינון, ובכך חושפים רבים לפגיעה אפשרית.

רשלנות, רשלנות, רשלנות

אז הנה, סוף-סוף מגיע לפתחנו סיפור הסברתי דומה: מחבלים מחופשים לעיתונאים. מה עוד אפשר לבקש? לכאורה, הזדמנות פז להסברה אפקטיבית בעולם. ואכן, כל המרכיבים קיימים: תמונות, צילומי וידאו, עובדות יבשות. אלא ששוב, מציאות לחוד, ושאיפות לאומיות לחוד.

כחלק מעבודת הסברה שאני מקיים בדרום אמריקה, יחד עם קבוצת מתנדבים מקומיים, נכנסתי לאתרים הממלכתיים כדי לדלות מידע, לאסוף נתונים, ולנצל את ההזדמנות לפעילות תקשורתית מורחבת. אולם, כצפוי, גיליתי (שוב), עד כמה המערכת הישראלית רשלנית וחסרת כל יוזמה בסיסית.

באתר צה"ל אכן התייחסו לאירוע, והקדישו כתבה אחת לתיאור ניסיון החטיפה. ואולם, מי שנכנס לכתבה בעברית יגלה דבר מדהים: התייחסותה של המערכת הצבאית לשימוש שעשו ארגוני הטרור ברכב העיתונאים, מסתכם ב-37 מילים. שלושים ושבע מילים. 37. בהמשך, הידיעה אומנם מוסיפה מילים, אבל היא עוסקת בפן המבצעי הכללי, ללא כל התייחסות לנקודת המפתח האמיתית: לשימוש הציני של ארגוני הטרור בכלים האזרחיים.

וכך נכתב:

"בסמוך לשעה 13:00 פרצו ארבעה מחבלים, בחסות רכב אשר סומן באותיות TV (המשמשות לזיהוי עיתונאים), את גדר המערכת, באזור כיסופים. המחבלים חדרו לשטח ישראל, תוך שהם פותחים באש לעבר עמדת צה"ל במקום, שהיתה באותה עת ריקה מאדם".

באתר צה"ל באנגלית - התמונה קשה הרבה יותר; שם, אומנם מסתכם החלק הראשון אודות תכנון ניסיון החטיפה בתשע מילים יותר ביחס למקבילו העברי, אלא שכאן המציאות מחרידה: אין תמונה של הרכב שנוצל בידי המחבלים, אין סרטון, אין פרשנות, אין מסר, אין נתונים. במילים אחרות: אין הסברה.

וכאן לא מסתיים המחדל: מי שיקרא את הכתבה לעומקה, יגלה מקרה מצער נוסף - "במהלך האירוע מצאה את מותה כלבה מיחידת "עוקץ", יחידת הכלבנים של צה"ל". הנושא אכן כואב, ואין לזלזל בו. אך לא כאן העניין. לידיעה אודות מות הכלבה הקדישו בצה"ל 109 מילים. מאה ותשע מילים. 109. בעיני הכותבים, נראה כי ראוי היה להקדיש יותר מילים למות הכלבה, מאשר לניסיון להסביר את עמדת צה"ל בעולם. עם כל הצער שבדבר, עם כל הכאב על מות הכלבה, לא ניתן להתעלם מהאבסורד הקיים.

הסברה לא מובנת

שנים שנאלץ צה"ל להתמודד עם דימוי בעייתי בזירה הבינלאומית. והנה, עד שנופלת לידיו הזדמנות פז להסביר בתמונות את שהוא לא מצליח להסביר במילים - אנחנו נרדמים בשמירה. במקום לנצל את הבמה ולהסביר לעולם את הדילמה הביטחונית, את הקושי שבניהול לחימה אל מול ארגון טרור "אזרחי", צה"ל מעדיף לשתוק.

תירוצים אינם יכולים עוד להתקבל, לא כאשר אנו דורשים פעולות פשוטות בלבד: הכיצד יתכן שסוכנות הידיעות של "רויטרס" יכולה להציג תמונה של הרכב המסווה, וצה"ל ניצב ללא כל מעש, ללא תמונה? מדוע סוכנות AP יכולה לפרסם את התמונה האחת, וצה"ל לא? מה מונע מהרשויות את הפרסום? כמה כסף כבר עולה להעלות תמונה לאתר? וכמה כח אדם נזקק לשם כך? כמה מפעילי מחשב נדרשים כדי לאחד כוחות ולעצב תמונה בודדה בעמוד השער? מה כבר ביקשנו? והיכן צוותי התיעוד שצה"ל כל כך מתגאה בהם, צוותי התיעוד שנלחמים במלחמת ההסברה הישראלית?

רבות דיברנו כאן אודות התנהלות ההסברה הישראלית לאורך השנים, אך המקרה האחרון נראה כחמור במיוחד. אין המדובר רק במחדל הסברתי קשה, אין מדובר רק ברשלנות, כי אם בהפקרת ביטחון החיילים הלוחמים. בחוסר תפקודה, מפקירה מערכת ההסברה הישראלית את חיילי צה"ל לתביעות משפטיות בעתיד לבוא.

תשאלו את האלוף במילואים דורון אלמוג, שנאלץ להישאר במטוסו ולחזור ארצה בשל החשש מתביעה בבריטניה. שם, ארגוני זכויות האדם האשימוהו ב"פשעי מלחמה". תשאלו את רא"ל במילואים, משה (בוגי) יעלון, שנאלץ להתמודד עם איומים משפטיים דומים בקנדה. חיילי צה"ל חשופים לתביעות בינלאומיות כ"פושעי מלחמה", ותפקידה של המערכת להוכיח אחרת, להראות אמת. בראיה מפוכחת, נראה כי ישנה מעילה בתפקיד, מעילה באמון הציבור. בחוסר המעש, מערכת ההסברה הישראלית אינה עוד כושלת, אלא פשוט כבר אינה קיימת.